"שלום לכולם.
כאן מחמוד מעזה. אני ממש רוצה שנכיר זה את זה לפני שנפגש בניו-יורק. אני כל-כך שמח שאנחנו עומדים להפגש ולדבר על שלום למרות ההיסטוריה של הפלסטינים והישראלים בשישים השנים האחרונות ומקווה שנחזק את הקשר.
שלכם, מחמוד"
זוהי ההודעה האחרונה שחיכתה לי בתיבת הגי'מייל בבוקר יום שישי העשרה בדצמבר של 2010, מספר חודשים בלבד לאחר משט המרמרה וגל המשטים העוקבים, פחות משנתייים לאחר מבצע "עופרת יצוקה".
ההודעה הבאה בשירשור, הגיעה דווקא מכיוון רמאללה.
"שלום לכולם, אני אסמה באדר מפלסטין. מקווה שנהנה בניו-יורק".
פרץ המיילים וההודעות שמילאו את "קיר" קבוצת הפייסבוק החדשה של תוכנית "Paths to Peaces" (דרכים לשלום), לקידום פיוס ודו קיום בקרב מנהיגים עתידיים, העידו על ההתרגשות שהציפה את כל שמונת המשתתפים כאשר נחשפו, וירטואלית לפחות, לחבריהם לתוכנית. בפרטי הקבוצה שהקמנו נכתב הסבר: "ארבעה ישראלים, ארבעה פלסטינים. שמונה גורלות ורקעים שונים – יגיעו ללמוד יחדיו באוניברסיטת ניו-יורק". כעת כבר לא היה מדובר עוד במלגה חביבה של סמסטר באוניברסיטה הנחשקת שיתחיל אי שם בחודש ינואר, אלא באנשים בשר ודם שאיתם אנחנו עומדים לבלות, לישון, ללמוד ולהתווכח במשך ארבעה חודשים שלמים. זו השנה הרביעית בה מתקיימת התוכנית אשר בעזרתו של תורם אנונימי, יהודי אמריקאי שסיים את לימודיו באוניברסיטת ניו-יורק, מביאה שמונה סטודנטים מדי סמסטר כדי ללמוד על המזרח התיכון, לעבור סדנאות משותפות על הסיכסוך ולחיות זה לצד זה.
לא עבר שבוע ואופוריית ההתכתבויות החמות על קירוב לבבות, על אטרקציות בניו-יורק ועל מזג האוויר שמצפה לנו התנפצה על שובר הגלים של המציאות. שני הסטודנטים העזתיים דיווחו שהשתתפותם מוטלת בספק. מחמוד הודיע שטרם קיבל אישור ממחסום ארז לעבור אל עבר הקונסוליה שבמזרח ירושלים. "אני מתחיל לאבד אמון בהשתתפותי בתוכנית", כתב באופן המשתמע לשתי פנים. מוחמד מצידו סיפר שהחמאס גילה שהסתיר את עברו כעובד במשטרה בתחקיריו הביטחוניים, וכעת הוא נשאל יותר מדי שאלות. מספר ימים לאחר מכן הוא מוחק עצמו מקבוצת הפייסבוק ואיננו שומעים ממנו עוד.
ברוכים הבאים
ברוכים הבאים: דלת הכניסה לחדר הבנות
הטיסה עברה בהצלחה. הנהג שנשלח לאסוף אותי משדה התעופה מגיע כעבור שעתיים. הוא נפרד ממני לשלום באזור ה"יוניין סקוור" שברחוב הארבע-עשרה, ומותיר אותי לנסות לנווט את שתי מזוודות הענק שבהן הצטיידתי בין ערימות השלג, אל עבר מעונות הסטודנטים - "הפלאדיום".
את דלת הכניסה לדירה מעטר שלט: "ברוך הבא לדירתן של חנין יוניס (כפר ערה, אוניברסיטת ירושלים), חן מויאל (קריית גת, מכללת ספיר), אסמה באדר (רמאללה, אוניברסיטת א-נגאח' שבשכם) ואלינור פוקס (תל-אביב, אוניברסיטת תל-אביב). בחדר הסמוך ישנים הבנים: נאור ביטון, סטודנט למדעי המדינה ותקשורת באוניברסיטת ירושלים, אשדודי במקום ותאמר אבו-ליבאד הנמצא בהפסקה מלימודי המשפטים באוניברסיטת אבו-דיס. השעה שמונה בבוקר. חנין, שותפתי העתידית לחדר פותחת לי את הדלת בעיינים טרוטות. היא מחבקת אותי חיבוק מהוסס וכאילו הייתה זו תוכנית ראליטי עתירת רייטינג, מפנה אותי לעבר המכתב המחכה לי על שולחן הכתיבה. "פגשי אותי בעשר בבוקר בכניסה לפלאדיום", כותבת ווינטני בריג'ס, רכזת התוכנית. עוד לפני שהספקתי לפרוק את חפציי אני מוצאת עצמי בסיור התמצאות קפוא לצד אמריקאית-אסייתית מסבירת פנים ברחבי הקמפוס המתפרס על כל אזור ה"וושינגטון סקוור" וסביבתו.
כעבור ימים ספורים, מצטרף גם מחמוד למעונות. הוא מגיע בסניקרס ומעיל רוח, חזותו אירופאית למדי. לאחר שלושה ימים נטולי שינה של המתנה בשדה התעופה של מצרים הוא בוחר לצאת עם שאר חברי התוכנית לשלג, אל עבר מחוז "המיטפקינג" – "נמל תל-אביב המשודרג של ניו-יורק". "אני לא יכול לראות יותר מצרים", הוא מספר במבטא אמריקאי מושלם לאחר שמועד טיסתו נפל בדיוק על תחילתן של המהומות באזור. "כששאלתי את אחד השוטרים שאלה, הוא זיהה את המבטא השונה וכשהבין שאני מגיע מעזה, החל לדבר אליי בזילזול. המצרים ריכזו את כל הפלסטינים בחדר אחד מחשש שיברחו ונאלצתי להמתין על כיסא מתכת במשך יומיים וחצי של חוסר ודאות. כדי לצאת להתפנות, או לברר בכמה זמן הטיסה עוד תתעכב שיחדתי את השוטרים".
מחמוד (20) בחר שלא לחשוף את שם משפחתו בכתבה. מלבד זוג הוריו איש אינו יודע על אופי התוכנית בה הוא משתתף. בימים הראשונים הוא כמעט ואינו פוצה את פיו. בדיעבד הוא מספר לתאמר, שותפו לחדר - ערבי ממזרח ירושלים, שבכל פעם שמישהו משוחח איתו ומניח את ההמכשיר הסלולרי על השולחן, הוא חושש שמקליטים את דבריו. הוא מסתכל בחשדנות על כל מצלמת אבטחה שנקלית לדרכו ומסביר לאחמד, המנחה הערבי של סדנאת ההידברות, שהוא אינו מרבה לדבר מחשש שאחד המשתתפים הוא חבר מוסד או שב"כ. שנתיים לאחר שסבתו וחברו הטוב נהרגו מירי צה"ל וטיל ישראלי פגע בביתו, מחמוד מתיישב לצידי בסלון הצנוע שבדירת הבנות ומחפש תעסוקה. אנחנו מתבדחים קצת ולאחר מכן, הוא מספר לי שבתור ילד נהג לחשוב שבמדינת ישראל מתגוררים חיילים בלבד. כשהוא נשאל מדוע בחר להצטרף לתוכנית הוא אינו מהסס לרגע בתשובתו - "כדי לצאת מעזה ולהגיע לניו-יורק".
דעות קדומות וסטריאוטיפים
"דווקא נחמד השלג הזה..."
אני יושבת בכיתה, בשיעור הפסיכולוגיה הראשון. הדם זורם לכיוון ראשי והדופק מתחיל להלום ברקותיי. הכל נשמע לי מעומעם פתאום, למרות שנושא השיחה כל-כך ברור וקרוב לליבי. השפה זרה, המילים שהפכו מדיבור מהיר וקולח לגימגום מעט עילג ומקוטע, מגוון הפרצופים הזרים מקיפים אותי בכל רגע נתון ויוצרים עומס קוגנטיבי שהמוח עדיין מתקשה לעכל, אבל גרועה מכל היא התחושה שהפעם, הזרה האמיתית פה היא אני. למרבה האירוניה שם הקורס הוא "דעות קדומות וסטריאוטיפים". אני מנסה לחשוב כיצד הייתי רואה סטודנט חדש שהגיע ממדינה רחוקה, או אפילו "סתם ערבי ישראלי" שהגיע ללמוד באוניברסיטת תל-אביב. "צעיר" כזה, שמתנהג ומדבר אחרת, שעדיין לא מכיר את כל השטיקים וקיצורי הדרך. אבל אז אני מבינה שהמחשבות הן כנראה פרי דמיוני ושהגזענות האישית שלי משמשת נגדי כחרב פיפיות.
אני מתחילה לסרוק את דעותי הקדומות. ערביות מנקות ומבשלות – הופרך. דוקא הצפון תל-אביבית שבחבורה התגלתה בנתיים כעקרת הבית המסורה. החברה הערבית קולקטיביסטית – ניתן לומר שאושש. משתתפי הפרוייקט הפלסטינים מתלוננים הרבה יותר על קשיי הסתגלות. תאמר וחנין כבר החלו להשמיע דיבורים על רצונם העז לארוז את החפצים ולנסוע הבייתה.
את המיתוס השלישי, על היותה של החברה הערבית שמרנית יותר וקשה יותר להנחלת דמוקרטיה אני מנסה לבחון בבוקר יום שבת שבשבוע העוקב. אני אוספת את עיתון הניו-יורק טיימס מעמדת הקבלה במעונות. עמוד השער עוסק רובו ככולו במהומות בעולם הערבי, ובראשן המדינה התורנית - לוב.
"אז מה את אומרת?", אני מתיישבת על מיטתי ושואלת את חנין, שעדיין שרועה במיטתה, "תהליך דמוקרטיזציה בעולם הערבי?".
"למען האמת אני מופתעת מאוד לטובה מכך שהאזרחים במדינות ערביות החלו לקחת את העניינים לידיהם", היא מסבירה בעברית מלומדת של סטודנטית למשפטים. "כשנוסעים למדינה ערבית ניתן לשמוע אזרחים מתלוננים על עוני ועל שלטון שעושה עוול לתושביו. בתקופה שבה אחותי למדה בירדן ביקרתי שם לפחות פעמיים בשנה ובאופן קבוע הייתי שומעת תלונות מצד תושבי המקום".
עכשיו כשהמלך עבדאללה הכריז על הרכבתה של ממשלה חדשה כתוצאה מהמהומות בעמאן, חנין מביעה שביעות רצון מההתנגדות שקמה בעולם הערבי, אך אינה ממהרת לדבר על "מהפכות". למרות האירועים האחרונים, היא מסבירה שהיא "תמיד מעמידה את נושא הדמוקרטיה במדינות ערב בסימן שאלה". "גם כאשר מנהיגים נבחרים בבחירות דמוקרטיות כביכול, אין זה בהכרח אומר שהבחירות מייצגות את רצונו האמיתי של העם. הגורם העיקרי לכך הוא כנראה אופיה הפטריארכלי של החברה שמעודד חוסר שיוויון מגדרי וחוסר מודעות פוליטית, בעיקר בקרב נשים. הן מהוות חצי מהחברה, אך אינן עוסקות כלל בפוליטיקה. כדי שתתאפשר דמוקרטיה, צריך קודם כל להעניק את הבסיס החינוכי המתאים לכך".
ואם במעמדן של הנשים בחברה הערבית עסקינן, אני מחליטה לנצל את הפתח לשיחה בנושא אחר, "מה דעתך על נושא הנישואים הכפולים של גברים?", אני שואלת בידיעה ששותפתי לחדר חווה את התופעה ממקור ראשון. אביה של חנין, כיום בן שמונים ושמונה, נשא את אמה כאישה שנייה לפני כשלושים שנה. בעקבות מחלה שמנעה מן האישה הראשונה לתפקד, הוא קיבל אישור להנשא בשנית. "אני מתנגדת לנישואים כפולים ללא הצדקה", היא מסבירה, "אבל לפי הקוראן, לגבר מותר להתחתן עם אישה נוספת אם אישתו הראשונה חולה או שאינה מסוגלת לטפל בילדים, ובתנאי שהאישה השנייה מוכנה לקבל את המשפחה. אבי עדיין אוהב את אשתו, הוא רוצה לשמור על זכויותה ולא מעוניין לסלק אותה מהבית. אני קוראת לה "מאמא" ואמי הביולוגית מטפלת בה במסירות. אפילו לא מדובר בעניין של דת. אבי אינו אדם דתי, אלא אדם שהערכים הם שחשובים לו." היא מתנגדת לרעיון שאמה היא קורבן של הפטריארכליות הערבית, אך מסבירה שהיא מצדה תרצה לצאת לעבוד, ולא להשאר בבית ולטפל באחרים.
הבועה
"אני מקווה שלא מפריע לכם שאני גיי", כותב תאמר אבו-ליבאד באחד מהתכתבויותינו, טרום הגעתנו לניו-יורק. "מפריע?", אני עונה לו בפליאה, "להפך ".
משתתפי התוכנית הפלסטינים מביעים פליאה. מחמוד, החולק חדר עם אבו-ליבאד, אינו יודע כיצד לקבל את הבשורה. כשהוא נשאל האם זה מפריע לו הוא נראה קצת מופתע, מבולבל. הוא מספר שאינו מבין בדיוק מה משמעות ההגדרה. גם אסמה מסבירה שנהגה לחשוב שהומוסקסואל הוא פשוט גבר נשי.
"בישראל אני לא חושבת שלמישהו אכפת, מלבד אנשים דתיים", אני קובעת בשמץ של גאווה. אך חן מייד מעמידה אותי על טעותי. "את מתכוונת לומר בתל-אביב. אולי לא מדובר באותה רמה של רתיעה אבל גם בקריית גת לא תראי זוגות בני אותו מין הולכים יד ביד ברחובות".
אבו-ליבאד (23), בוגר שנה שלישית של לימודי משפט באוניברסיטת אל קודס שבמזרח ירושלים, נולד לאם תושבת לוד, בעלת אזרחות ישראלית, ולאב פלסטיני ממזרח ירושלים. בגיל עשרים ושתיים אזר אומץ ושבר את המוסכמות עליהן גדל. הוא יצא מהארון, עזב את בית הוריו ועבר להתגורר עם חברו היהודי בן הארבעים בפסגת זאב, שכונה בצפון ירושלים המצויה מעבר לקו הירוק.
"לא חשבתי שאני מספיק חזק", הוא מספר. "את העובדה שאני נמשך לבנים שמרתי בבטן עשר שנים לפחות. את הקשר עם אלי (בן זוגו) הסתרתי במשך שלוש שנים וחצי, תוך שאני משקר לכל הסובבים אותי באופן מתמיד. זו הייתה תקופה בלתי נסבלת, הייתי מטופל אצל פסיכולוג ונטלתי כדורים נגד דיכאון. הציונים שלי התדרדרו והוריי החלו לשים לב שמשהו חריג עובר עליי. אמי כנראה חשדה והחלה לקלל הומואים. היא ניסתה לסמן לי שלא תקבל אותי אם אצא מהארון. הדבר שפגע בי יותר מכל היה שגם לאחר שהחלטתי לספר למשפחה, היא המשיכה בהתנהגותה. היא הזהירה אותי שאלך לגיהנום ושעוד אביא איידס הבייתה".
כעבור שבועיים עזב אבו-ליבאד את ביתו. הוא המשיך לעמוד בקשר טלפוני עם הוריו עד שקיבל שיחה מאחותו, "כשבוע אחרי שעזבתי את הבית, אחותי נורה התקשרה אליי בדמעות. אבי הכה את בתו בת העשרים ושבע כי חשב שהיא תומכת בי כלכלית. הרגשתי שאני משתגע. נסעתי לבית הוריי בבית חנינה, הכתי אותו בחזרה, הפלתי אותו על הרצפה והוצאתי את אחותי מהבית לכמה חודשים. מאז אותו רגע נוראי, לפני כשנה, הורי ואני ניתקנו כל קשר טלפוני".
בסדנאות ההידברות המתקיימות פעם עד פעמיים בשבוע, תאמר נקרע בין שני צדי הקונפליקט. בעת החלוקה לקבוצת הפלסטינים וקבוצת הישראלים, הוא בחר בצד הפלסטיני. "אני מזדהה עם העם שלי ומתנגד להתנחלויות ולהתנהלות הממשלה". מן הצד השני הוא מסביר שביתו האמיתי נמצא בישראל. "אין לנו שום קשר עם השכנים בפסגת זאב, אבל באופן כללי אני מרגיש הרבה יותר שייך לסגנון החיים הישראלי. גם אם תקום מדינה פלסטינית - אשאר לגור בארץ".
יונס, ערביה פלסטינית ישראלית, להגדרתה, שנולדה וגדלה בכפר עארה שבצפון, בחרה גם היא לייצג את הצד הפלסטיני. היא מסבירה שהייתה מעדיפה לגור במדינה שכזו, אם תקום, אך שלעולם לא תסכים לעזוב את ביתה ואת אדמת משפחתה.
יונס ואבו-ליבאד, מתרעמים פה אחד על האפליה אותה הם חווים יום יום בישראל. כשאני מגדירה באחת מפגישות ההדברות את ישראל כמדינה דמוקרטית בשל מאפיינה הדמוקרטים הרבים למרות הבעייתיות שעולה מהגדרתה של המדינה כ"יהודית" בלבד, אני נתקלת בקיטונות של כעס ועלבון לא צפויים.
תאמר ביטל את זכותי להביע את דעתי בנושא, "הפגנת בורות רבה לגבי המתרחש בשטחים. את גרה באזור אחר לחלוטין, אינך יודעת מה מתרחש בתוך הצבא ובמדינה של עצמך ולכן אין לך זכות לקבוע עמדה כזאת לגבי מידת הדמוקרטיות של ישראל". מבלי להשתהות, הטחתי בו "אין לי כל כוונה להתנצל על שאני מתגוררת בתל-אביב ואני גם לא מתיימרת לדעת הכל. בעייני הדבר החשוב ביותר הוא שלא נזרוק נתונים חסרי בסיס באוויר, אלא שכל אחד יציג את הזווית ממנה הוא נחשף אל המציאות וירכוש פה ידע חדש". עניתי לו בנחרצות אך בליבי נפגעתי קשות. אולי הוא בעצם צודק, חשבתי. באיזה זכות אני, תל-אביבית מלידה, שעד סיום בית הספר היסודי לא ידעה דבר על קיומם של שטחים כבושים תחת שלטון ישראלי, שמעולם לא עוכבה במחסום, ושהפעמיים היחידות שבהם ביקרה בגדה המערבית היו על תקן מתבוננת מהצד, במסגרת סיור העשרה של אירגון זה או אחר, יכולה להתווכח איתם, אלה שחווים זאת על בשרם.
אך מנגד עמדה חן שחייה מדי יום את התרעות ה"צבע האדום" הבלתי פוסקות בדרום, שחוותה את הלימודים תחת איום הקאסמים, את הריצה הבהולה למקלטים ואת החרדות ונדודי השינה אצל החבר לשעבר בשדרות. "במקום להציג בסדנאת ההידברות את המעשים הנוראיים של הפלסטינים את בוחרת להראות להם סרט שמאלני?" היא שואלת אותי כשרציתי להקרין קטעים מתוך הסרט "חיים יקרים" של שלומי אלדר כחלק מסבב הפרזנטציות בסדנאת ההידברות.
באותו הרגע הבנתי מדוע מאשימים צעירים רבים בתל אביב בחוסר מעורבות . אותה אפתיה אינה נובעת בהכרח מחוסר עניין או אכפתיות, אלא משום שעתיד השטחים אינו משפיע באופן ישיר על חייהם.,. אם בכל זאת יבחרו להביע עמדה נחרצת לכאן או לכאן תמיד יהיו שיטיחו בפניהם את דבריו של תאמר: "מה אתם בכלל יודעים?" או את טענתה של חן ש"לכם קל כמובן לומר".
פראנויות מוצדקות
מחמוד העזתי שומר על זכות השתיקה. לאחר מספר פניות בסדנא הוא מלמל משהו על כך ש"יום אחד, ואני לא יודע מה יקרה בדרך, אבל עוד אחזור לבית הורי במג'דלה (אשקלון) בפלסטין". הצד הישראלי מנסה להבין את השלכות המשאלה שהביע מחמוד , אבל אז הוא מסתייג וטוען שאין לו כוונה להוציא אף אדם מביתו.
מאוחר יותר, בשיחה אישית עימו, אני מנסה להבין מדוע הוא חושש כל-כך לדבר. אני מנסה לתרגם לו את הביטוי הסלנגי "חי בסרט" לאנגלית– living in a movie. הוא מעקם את פיו לחצי חיוך כאילו התאמץ להבין, אך מיד מחמיץ את פניו ופולט משפטים קטועים, הפוגות קצרות ביניהם. "אתם לא יכולים להבין", הוא אומר, ישוב על הספה בדירת הבנים: "אסור לנו לדבר על פוליטיקה מחוץ לעזה. אני גם יודע כיצד מסתכלים עליי כי אני מגיע ממקום מאוד לא מפותח. אני לא מנוסה. הכל חדש לי אבל אני מנסה להסתגל. לא ברור לי מה אעשה כשאהיה גדול".
כשהוא מבחין שאין עוד איש בדירה, מחמוד משתכנע לדבר על חייו בעזה ומספר על היום שבו שמע לראשונה שאחד מחבריו הטובים נהרג מירי צה"ל. "זה קרה אחרי חמישה ימים בערך שבהם התהלכתי ברחובות וראיתי אנשים שרועים על הרצפה מבלי שתהייה לי יכולת לסייע. לא יכולתי לדבר. הרגשתי שאני מאבד את שפיותי. מאז התחלתי לחיות ב'דמיונות של עצמי' כמו שאת מגדירה אותם. פגשתי חבר מהשכונה שסיפר לי שאחד מחברינו המשותפים נהרג כאשר ניסה לעזור לפצוע בצידי הכביש. באותו היום שבתי לדבר. לא רציתי לחזור להוריי שהתגוררו באותם ימים בבניין בו שיכנה אותם סוכנות אונר"א, לאחר שביתנו נפגע מירי צה"ל. החלטנו לצעוד אל מרכז עזה. התהלכנו ברחובות ללא מטרה, מטוסי F-16 מעל ראשינו, והשתעשענו במחשבה שבקרוב הטילים יפגעו גם בנו. למען האמת, כבר ממש לא היה לנו אכפת."
תושבי עזה לא חשים כעס כלפי החמאס על שהוביל אתכם למצבם הנוכחי?
"החמאס עלה לשלטון כתוצאה מהתנהגותם של אנשי הפת"ח החילוניים, שנהגו בראשותו של ראשיד אבו-שיבאק (כיהן כראש הביטחון המסכל) לעצור אנשים דתיים ברחובות ולהתעלל בהם פיזית ונפשית. התושבים לא יכלו לשאת יותר את ההתנהגות המזלזלת הזאת כלפי הדת והחמאס היה הפיתרון שנראה באופק. בעייני המלחמה בעזה לא הייתה מתרחשת ללא החמאס וגם לא מגיעים למצב שבו אנחנו מקבלים קופונים לדלק". מצד שני, הוא מסביר שאם נחפש את מקור השתלשלויות העניינים נצטרך לחזור עוד הרבה אחורה בזמן.
"כיום יש תושבים שאכן מתנגדים לחמאס ומטילים בו את האשם לתוצאות המלחמה. אך מרביתם איבדו תקווה. הם אינם מאמינים בהסכם עם ישראל וחושבים שחמאס הוא המוצא האחרון להשיב את פלסטין לידיהם".
כחודש וחצי לאחר שיחתנו מחמוד מתחיל להתאקלם ונפתח מעט יותר, אך באחד הבקרים המאוחרים של חודש מרץ, הוא זוכה לביקור בלתי צפוי שמזכיר לו שחששותיו אינן כה מופרכות. עם התלקחות הלחימה בין ארה"ב לשלטון קדאפי בלוב הוא מספר שבזמן ששני שותפיו לדירה יצאו לשיעור במזרח תיכון, אליו לא התעורר, נדפקו על דלתו שלושה גברים. הראשון הציג עצמו כאחראי על הביטחון של האוניברסיטה. השניים האחרים, תחבו את ידם לכיס הפנימי של חליפתם, הציגו את תגי סוכני אפ.בי.אי, וביקשו לשאול מספר שאלות. כיליד לוב שהתגורר במדינה עד גיל שנתיים, עורר מחמוד את תשומת ליבם של רשויות הביטחון האמריקאיות. הוא נשאל על קשריו האישים עם תושבי המדינה, אך כעבור כעשרים דקות, לאחר שהצהיר שאינו עומד בקשר עם אף לובי ואינו יכול לספק שום מידע בנושא, הודו לו והניחו לו לנפשו.
הביקור במוזאון השואה
חברי הקבוצה מימין לשמאל (ללא מחמוד): נאור ביטון, חן מויאל, תאמר אבו-ליבאד, אני (אלינור פוקס), חנין יונס, אסמה באדר.
הביקור במוזיאון השואה שבוושינגטון נקבע ליום שבת בשעה 16:00, כחלק מלו"ז הסיור המאורגן בבירה, אולם בארוחת הצהריים באותו היום התוכניות עמדו להשתנות. תאמר וחנין הצהירו שהביקור במוזיאון יהיה קשה מדי עבורם וביקשו לוותר על החוויה. "ביקרתי כבר ביד ושם" חנין ציינה ותאמר הוסיף ש"הגענו לווישנגטון כדי להנות" ושהוא חושש שהמראות הקשים במוזיאון ידכאו אותו. אסמה ומחמוד מצידם, נשארו שווי נפש לביקור במוזיאון, הם אינם יודעים מהי אותה שואה שאנחנו מדברים עליה.
"יפריע לכם אם לא נלך למוזיאון כקבוצה?", פנתה ונטני, מתאמת התוכנית, אל נאור, חן ואליי ופצחה בשיחה שעד מהרה הפכה למסע שיכנועים "מדוע כדאי שיצטרפו למוזיאון". לא הצלחתי להרים את ראשי. תקעתי את מבטי עמוק במכשיר הנייד שבידי, רק שלא אתקל בעייניהם של חבריי חנין ותאמר שכה הערכתי לפני אותו הרגע, אך ללא הצלחה. כששאלו לדעתי קולי השתנק. כדור הדמעות בגרוני איים לפרוץ החוצה. המבוכה מתגובתי האמוציונאלית ונסיונותי לשכנע את עצמי שהבכי ותחושת העלבון הכה עזה שפקדו אותי אינם רלוונטים, לא סייעו, אלא רק שילחו אותי להתרעננות בשירותי הבנות.
לבסוף הוחלט לקיים את הביקור במוזיאון, אך השעה התארכה והתערוכה המרכזית כבר נסגרה.
"מעניין שסרטונים על ילדים בעזה אינם מזעזעים אתכם עד שאתם לא מוכנים לצפות בהם", הטחתי בהם מאוחר יותר כשהנושא עלה. העלבון היה אישי. אם היה נקבע בלוח הזמנים ביקור במקום שהוקם לזכרם של משפחותיהם, שנרצחו באכזריות חלילה בשל זהותם, לא הייתי פוצה את פי ולו רק מטעמי כבוד.
חנין התנצלה מעומק ליבה. היא הסבירה שלא ידעה שבני משפחתי נספו בשואה ושהנושא נוגע לי באופן אישי. תאמר יצא נגד הפיכתה של השואה לכלי פוליטי. הוא יצא נגד ניכוס השואה ליהודים בלבד, התנגד להצבת תמונתו של אחמדינג'אד במוזיאון וטען כי מדובר במערכת פוליטית משומנת לגיוס כספים. לא הסכמתי, אך הבנתי שגם אם מבחינתי הנושא הוא בגדר "טאבו", בהנחה שהם אכן נחשפו לזוועות השואה זוהי זכותם המלאה להמנע מביקור במוזיאון.
כשאובמה חיסל את אוסמה
השני במאי. אני חוזרת מבית הקפה "לאלו" שבאפטאון מנהטן ועולה על קו הסבוואי הכתום אל עבר מעונות הסטודנטים. "בן-לאדן מת" פולט בחור צעיר שעולה לקרון. אני מנסה לוודא ששמעתי נכון את דבריו אבל זוג הנערים שיושבים מולי כבר רגילים לטיפוסים הייחודיים שפוקדים את הרכבת התחתית ומבטלים אותו בהינף יד. עם הגעתי לחדר הטלוויזיה שבקומה השלישית במעונות, נגלים לעייני כעשרים סטודנטים ישובים, מתקתקים בחשבונות הפייסבוק והטוויטר, מחייגים לחברים ומשוחחים ביניהם בקדחתנות, תוך שהם ממתינים לשמוע את הנשיא נושא נאום ומעניק הסברים לשמועות שפשו. כשאובמה עולה לשידור, חנות האפל המיניאטורית שפתחו הסטודנטים בחדר מתקפלת וכולם משתתקים.
לנאור ולי הספיק. אנחנו עולים במעלית לכיוון החדרים אך לפתע שומעים שיחה של שני חיילים אמריקאים על התכנסות אפשרית ב"יוניין סקוור". אנחנו יורדים לכיכר הריקה ומוצאים עצמנו נוסעים בעקבות סטודנטים נוספים ל"גראונד זירו", המקום שבו הכל החל.
החלל שהותירו אחריהם מגדלי התאומים הופך לפתע לזירה גועשת, סמל של ניצחון, סגירת מעגל, יש שיגידו נקמה. אלפי הצעירים המתכנסים במקום, מנופפים בדגלי ארה"ב ומתעטפים בהם בגאווה. אישה בשנות העשרים המאוחרות לחייה מחזיקה בידיה זוג נרות, זכר לבניינים שהתרסקו באסון. שני כבאים בגמלאות, צועדים לאיטם בעיניים נוצצות. האחד, פול לה-גרנדייה, לבוש בחליפת מדים מעוטרת בדרגות. במקום בו מונח ליבו נעוצה סיכה עם תמונת שותפו לשעבר למשמרת, לארי ווילי, שנהרג בהיותו בן 24 בעת שחילץ נפגעים מתוך ההריסות. סטודנטים צעירים מהפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת קולומביה, אותה אוניבריסטה שבה רכש נשיא ארה"ב הנוכחי את חינוכו, כמו גם נשיאים, סנטורים ושופטים רבים, אף צבעו את פניהם בצבע הדגל. הם מריעים וכנשאלים על הבעייתיות בחגיגות מותו של אדם, נורא ככל שיהיה, הם פורצים בצחוק, ותוהים אם השאלה נשאלה ברצינות.
אני פונה אל שלוש בנות הצופות על הקהל הרחב ובוכות בכי תמרורים. "זה העם שלנו" אחת מהן אומרת בנימה שעשויה להתפרש כאושר, אולם כשהיא נשאלת אם היא בוכה מהתרגשות, היא מכווצת את עינייה בכעס ומנידה בראשה באיטיות.
עם חזרתי למעונות אני מתעניינת בדעתה של אסמה על המקרה. כשרק הגיעה לתוכנית היא טענה שבן-לאדן אינו אלא המצאה של ארה"ב בלבד. במשך הזמן עמדתה השתנתה והתחדדה. היא הסבירה תחילה, שאין בכוונתה לטעון שאיננו קיים, אלא שלדעתה האויב מספר אחת של ארה"ב למעשה נתמך על-ידי אותה מדינה כהצדקה להכנס לעיראק ולשאוב נפט ממדינות ערב. "הרי לא ניתן להסביר את התנהגותה של ארה"ב, בסופו של יום היא מדינה שמרשה לעצמה לפעול על-פי האינטרסים של עצמה בלבד. אם ממשלת ארה"ב הייתה מעוניינת בסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא הייתה יכולה לעשות זאת מזמן, לו הייתה מפסיקה לתמוך במעשיה של ישראל ומפעילה עליכם לחץ רב יותר כדי לצאת מהשטחים, המצב כיום היה שונה".
לקראת סיומה של התוכנית, אסמה עוברת שינוי דרמטי. היא מעידה על כך שאופייה השתנה, על שהפכה סבלנית יותר, מתעניינת וקשובה יותר לאחרים. לאחר כמה שיעורי "פוליטיקה במזרח התיכון" היא מנמקת את טענותיה נגד ארה"ב בכך שמדינה מערבית וליברלית זו עצמה תמכה בג'יהאד באפגניסטן והזינה אותו בעת המלחמה הקרה, וכך יצרה קבוצות כמו אל-קעידה במו ידיה.
אופטימיות מפוקחת (או התפקחות אופטימית)
סוף התוכנית קרב ובניגוד להפרדה הכמעט דיכוטומית בין החיים האישיים ובין שיחות הפוליטיקה שרווחה עד לאותו הזמן, נראה שהשניים החלו להתמזג. האווירה בשיחות ההידברות נהייתה אישית מאוד. חן ותאמר התקרבו, אך ככל שהיחסים בין חברי הקבוצה נהיו קרובים יותר, כך היה קשה לשאת את דעותיו של האחר. תגובותיהם לא כוונו עוד לטיעון הפוליטי בלבד, אלא באופן אישי לאדם השני וכך גם חדלו השניים מלדבר.
בדרך לארוחת הסיום היה ניתן לחוש את הסוף באוויר. לבושים במיטב בגדינו נסענו לארוחת ערב מפוארת נרגשים לפגוש לראשונה את התורם האנונימי, האדם האחראי לחוויה המטלטלת שחווינו בארבעת החודשים האחרונים.
גבר בשנות השבעים לחייו, צנוע, אדיב ונמוך קומה המתין לנו במסעדת פאר שבשכונה היוקרתית טרייבקה שבמנהטן. הוא התיר לנו לנהל שיחת חולין קצרה אך עד מהרה פצח בסידרת שאלות ענייניות שהופנו אל כלל המשתתפים. השאלות הראשונות בנושא שאיפותינו האישיות והצעותינו לשיפור ושימור, נענו בששון וללא היסוס, אולם דווקא השאלה לגבי תחושתנו הנוכחית הותירה אותנו ללא מילים. "עכשיו, לאחר התוכנית, אתם יכולים להצהיר: האם אתם אופטימיים יותר מבעבר לגבי עתיד הסכסוך?", שאל אותנו התורם ונתקל בשתיקה צורמת. בנסיון להציל את המצב אני פולטת כמה משפטים על חשיבותה הרבה בעיני של הכרת המציאות המורכבת באופן מעמיק וביקורתי יותר ומוסיפה מעט על נסיוני המתמיד להיות אופטימית בכל עת. האם הוא חש סיפוק מתוצאות הקבוצה? האם נחל אכזבה או ציפה לתשובות שונות? נדמה לי שפניו נופלות מעט אך הוא אינו אומר מילה, אלא רק מיישר את משקפיו העגולות על אפו, קם על רגליו וצועד לכיוון שירותי הגברים.
ארבעה ימים מאוחר יותר, אסמה עוזבת. היא חוששת לחזור לאותו מקום "צר אופקים" כהגדרתה אך גם מתגעגעת לביתה. רק שבועיים לפני שהגיעה לתוכנית החליטה ללבוש את החיג'אב (כיסוי הראש) וחששה מהתגובות בהם תיתקל בניו-יורק. "הופתעתי לטובה", היא מספרת, "אנשים אומנם מביטים בי ומופתעים לראות אותי ואת תאמר הולכים זה לצד זה אך זהו לדעתי סוג הקסם של העיר הזאת". בתחילת ארבעת החודשים היא נהגה לצעוק ולרגון בשיחות הפוליטיקה עד שלא היה ניתן להבין את דבריה. כעת דיבורה שלו ומשרה רוגע על בן שיחה. "אני מרגישה שהאופי שלי השתנה. בשלב מסויים הבנתי שאם אני אכן רוצה שיקשיבו לדברי, לא יהיה מנוס אלא להצטייד בסבלנות רבה ולהקשיב בעצמי גם לצד השני. היה לי חשוב לקבל מושג על הישראלים האינדיבידואלים ובכוונתי לספר לחבריי ברמאללה שגיליתי ישראלים אחרים, כאלה שאינם רוצים את כלל הפלסטינים מתים". כנראה שלא ניפגש יותר לעולם, אני חושבת לעצמי. תאמר נפרד ממנה ומזיל דמעה. לדבריו הוא אינו מתכוון להכנס לרמאללה, הוא יודע איך מתייחסים שם לאנשים שנראים כמוהו.
ביום למחרת עוזבת חן, חברתי הקרובה ביותר לאותם ארבעה חודשים. נאור, חנין, מחמוד ואני יושבים בחדרה ומביטים כיצד החדר מתרוקן. כולנו מלווים אותה למונית מלבד תאמר שהחליט שלא להפרד לשלום. הם עדיין אינם מדברים.
לא יכולתי עוד להתכחש לגעגוע. החלטתי להקדים את החזרה לארץ ולעלות על הטיסה הקרובה ביותר. כשדפקתי על דלתו של מחמוד לא הצלחתי להחניק את הדמעות. "זה קצת פתאומי לא?" שאל ואני מצידי ידעתי שמעבר לעוד פרידה אישית לאלתר מאדם קרוב, עזיבתי שלי מהווה עוד איתות עבורו לחזרתו הקרבה לעזה. "תשמור על עצמך" אני מבקשת בקול רועד, אבל יודעת שעתידו לא באמת נמצא בידיו. רק לפני מספר ימים סיפר לי שחבריו מדווחים שהחמאס גילה על אופי התוכנית והתיר את דמו בגדה. בנוסף, הוא סיפר שאביו חושש מתגובה ישראלית להצהרה על איחוד ממשלת החמאס והפת"ח.
אני מתקשרת להפרד מנאור שבילה בדיוק עם חברים אמריקאים ברחבי העיר. כראוי לפוליטיקאי מוצלח לעתיד רכש נאור עשרות קשרים וחברים חדשים במקום. אני מחבקת את תאמר שהוכיח לי ללא שמץ של ציניות שחוזק נפשי ואהבה גוברים על מוסכמות. ולבסוף נפרדת מחנין - שותפתי לחדר הראשונה וכנראה גם זו שתשאר אחרונה. חנין התגלתה כבעלת מידת הפתיחות, הקבלה והתמיכה הרבה ביותר מכל חברי התוכנית.
רסיסים של מציאות מתחילים לחדור מבעד לעולם האופורי, המגוון והחלומי שיצרנו לעצמנו בחדרים מספר 501 ו-503 במעונות הפאלדיום, עולם בו עזתי חולק חדר עם מוסלמי הומוסקסואל החי בישראל עם יהודי, נערה מרמאללה מתגוררת לצד סטודנטית משדרות, משתטחת בתפילה בזמן ששותפתה מתכתבת עם החבר וחולקת מדי יום את מראת האיפור עם בחורה תל-אביבית שלומדת לספר סיפורים בערבית מבחורה המגדירה עצמה פלסטינית ומתגוררת בצפון ישראל.
ההסכמה העיקרית בין הצדדים בענייני פוליטיקה היא שלמרות רצונם הטוב של השניים, לא נראית הסכמה קונקרטית באופק ושיותר מדי משקעים ומשתנים מעורבים בדבר. אך ככל שעובר הזמן, המשתתפים מעידים על חשיבות ההפרדה בין היומיום ובין פוליטיקה, הצורך לכבד זה את זה ולחיות זה לצד זה בשלום, גם מבלי להסכים. בניו-יורק המשחק אינו "סכום אפס", יש מספיק מקום בשביל כולם.
