אפשר לקבץ בוויזה?

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3958192,00.html

Source: thumbpress.com via Dan on Pinterest                                                                        

                                                    
                                                                    מתי פעם האחרונה הסתכלתם לחסר בית בעיניים?
                                                                           
הם חולפים מול עניינו מדי יום. מבקשים שקל, שניים, ארבעה. רק כי נתקעו בלי כסף לאוטובוס או כדי לקנות משהו קטן להכניס לפה. ולפעמיים הם לא אומרים כלום, פשוט שוכבים על המדרכה החשופה, ידם פשוטה לכיוון עוברי האורח בתקווה שאחד מהם –  פעם בכמה דקות – יבחין אולי בכתם שבקצה שדה הראייה ויגרד לטובתו קצת כסף קטן מעומק הארנק.

באוגוסט האחרון חלפה תקציבאית ניו-יורקרית ליד חסר בית מחוץ למסעדה בשכונת "סוהו" וכשביקש את סיועה ראתה שנותרה ללא כסף מזומן. אך במקום להתנצל ולהמשיך ללכת, האישה מצאה פתרון יצירתי: היא שלפה את כרטיס האמריקן אקספרס פלטיניום שלה ושאלה אם תוכל לסמוך עליו שיחזיר אותו בתום הקנייה. הקבצן הבטיח שלא יברח עם השלל ועמד במילתו: אחרי שרכש מוצרים בסך 25 דולרים הוא החזיר את הכרטיס האשראי לבעליו.

הסיפור המינורי הגיע במהרה לעיתונות האמריקאית, שתיארה אותו כמחווה מרגשת של כנות, נדיבות ואמון. העיתון הקנדי "טורונטו סטאר" החליט לקחת את הידיעה הקטנה צעד אחד קדימה ולבדוק "כיצד קבצנים יעשו שימוש בכרטיסי אשראי שיינתנו להם בחינם?". בניסוי זה, מתוך חמישה פושטי יד, רק שניים החזירו את הכרטיס. קבצני טורונטו, אגב, השתמשו בכרטיסים בעיקר כדי לקנות מזון וסיגריות.

כיצד יראה ניסוי כזה בתל-אביב? האם חסרי הבית בתל-אביב לא ייפרו את האמון שניתן בהם, כמו הקבצן מניו-יורק, או שיינהגו כמו רוב הקנדים וייעלמו עם כרטיס האשראי? זאת השאלה שעימה יצאתי לכתבה זו.

יצאתי לרחובות וחילקתי לחמישה קבצנים כרטיס "ויזה כאל" טעון במאתיים וחמישים שקלים. הממצאים - מפתיעים למדי. דרי הרחוב בישראל, מתברר, ישרים יותר ממקביליהם בטורונטו. את חלקם, באופן מפתיע, נאלצתי ממש לשכנע לקבל את הכרטיס, עוד לפני שניתנה לי ההזדמנות לבחון את אמינותם. מתוך חמישה קבצנים שקיבלו את הכרטיס - שלושה שבו עימו בשעת המפגש שנקבעה.


"תודה שהקשבת לי"

עשר בבוקר. סימון, גבר צעיר, כבן 30, שרוע על ספסל בכיכר מסריק שבתחילת רחוב המלך ג'ורג'. הוא לבוש חולצת פוטר ארוכה וברדס חולצתו מכסה את מחצית פניו, בזמן שהשמש התל-אביבית יוקדת על ראשו.

"אתה צריך משהו?" אני פונה אליו, אך הוא קופץ בבהלה ומבקש שאניח לו לנפשו. גם גישה אמפטית יותר והסבר על האפשרות להשתמש בכרטיס לא צולחים וסיימון קם מהספסל בפנים זועפות.

"חמישה שקלים לתרופות", קוראת רחל, בת 86, בהמשך הרחוב. היא מגיעה לכאן בכל בוקר מבת-ים, עיר מגוריה, כדי לקבץ נדבות. פנייה מקומטים ושזופים, היא לבושה בשמלת בית פרחונית ולראשה בנדנה ורודה.

"ביטוח לאומי שלח מטפלת סיעודית כדי שתסייע לי, אבל אלפיים השקלים שמקציבים לי אינם מספיקים כדי להאכיל אותה וגם לקנות תרופות לעצמי", היא נאנחת.

בעלה של רחל נפטר בשנה שעברה, וילדיה, לטענתה, מתנכרים לה ואינם מוכנים לסייע. "הילדים שילדתי בעצמי, אישפזו אותי בבית-החולים איכילוב אחרי ששברתי את הירך. הם אמרו לרופאים שאני חולת נפש ומאז לא הגיעו לבקר", היא מספרת.

שלפתי את כרטיס האשראי וביקשתי שתלך לקנות את התרופות החסרות לה. היא התרגשה, הססה לרגע ויצאה לדרך, אך תוך מספר שניות נמלכה בדעתה ושבה עם הכרטיס. "אני לא יכולה לקחת את זה ממך", הסבירה. "תודה שהקשבת לי", נשקה לי על מצחי והמשיכה בדרכה.

נסיונותיי לחלק כרטיסי אשראי בחינם ממשיכים עם גבר בשנות ה-50 לחייו המבקש כמה שקלים בכניסה לשוק הכרמל. הוא יושב על כסא פלסטיק, כיפה וכובע קסטקט לראשו והוא מכוסה בבגדים ארוכים. אני מתנצלת בפניו על כך שאין לי כסף קטן. "אז תביאי כסף גדול", הוא עונה ופורץ בצחוק, אך כשאני שולפת את כרטיס האשראי מן הארנק מתחלף הצחוק שבעייניו במבט מבוהל. "אני לא עושה דברים כאלה", הוא קובע. "בסיומו של כל יום, אני מעביר את הכסף לאדם אחר, והוא היחיד שקונה עבורי את כל מה שאני צריך". הוא מודה לי בנימוס ומבהיר שאין עוד טעם לנסות.

כשתחושת הייאוש מאיימת להשתלט עליי, אני פוגשת באלכס, בחור בן 34, נאה ומגולח, המבקש כמה שקלים ברחוב שנקין. הוא מספר שהגיע לרחוב לאחר שהתגרש מאשתו והשתחרר ממאסר של ארבע שנים בעקבות קטטה בבר. "לא התכוונתי להרביץ לו כל-כך חזק ", הוא מסביר, " שברתי לו את הלסת. כנראה בגלל שהייתי מתאבק בצעירותי".

בימים אלה, מספר אלכס, הוא ישן בגן ציבורי. כשאני שואלת אותו מה היה רוצה לקנות הוא מספר שחלף זמן רב מאז שאכל גלידה בפעם האחרונה ושיהיה נחמד לו יוכל לעשות זאת שוב. כשאני מוסרת לו את הכרטיס הוא ממהר לוודא שהמשטרה לא תוכל לעצור אותו על כך. אחר-כך הוא מחייך.

אלכס מציץ בשעון שעל ידו, ואנחנו קובעים להפגש באותו המקום כעבור שעה, אך אחרי כמה דקות הוא קורא לי מתוך חנות ה-AM:PM הקרובה. המוכרים אינם מאמינים שהכרטיס שייך לו ומבקשים תעודה מזהה אף שמדובר בכרטיס נטען שדינו כדין כסף מזומן.

ברגע האמת הוא זונח את הדחף לגלידה ורוכש פאקט של סגריות מרלבורו, פחית קולה ושקית במבה במילוי נוגט. 246 שקלים בסך הכל. משם הוא ממשיך לטיולו ברחוב שנקין ואז נעלם.


ספר ובקבוק של וודקה

    Source: None via kadiebee on Pinterest                                                                         

בעודי ממתינה לאלכס, אני מבחינה באיגור (34), גבר מזוקן שישן על ספסל בגן מרדכי. שערו פרוע, שאריות מזון סביבו ולצידו מונח ספר של טוני פארסונס. "אני לא נרקומן", הוא פולט מיד כשאני פונה אליו ועייניו נפקחות, "אני רק אלכוהליסט".

איגור מספר שחסרי בית נרקומנים גנבו את תעודת הזהות שלו וכעת אין לו גישה לחשבון הבנק, בו מופקדים לטענתו 3,000 שקלים. "מה אתה קורא?", אני שואלת, "אשתי האהובה ביותר", הוא מתרגם מאנגלית. "אני שמח שהמוח שלי עדיין קולט".                                                                                 

הוא נולד בעיר קישינב במולדובה לאם נוצריה ולאב יהודי, שירת בצבא הרוסי ולמד לתואר שני בהנדסת מערכות מידע. לאחר שעלה לארץ נסע לתקופה לסן פרנסיסקו וכשחזר לישראל החל לעבוד כחדרן ופקיד קבלה בבתי-מלון. פעמיים התאשפז במוסדות גמילה מאלכוהול. בפעם הראשונה החזיק מעמד שמונה חודשיים לפני שנפל, ואת המוסד השני - מכון גמילה נוצרי - עזב כעבור חודש מפני שנרתע מ"שטיפת המוח" בנושא הברית החדשה. "עכשיו כבר נכנעתי", הוא מספר, "טוב לי בתל-אביב. אני מרגיש פה בבית".

למראה הכרטיס איגור נראה מהוסס. "לא נעים לי", הוא אומר ומוסיף בבילבול כי הוא אפילו לא יודע היכן נמצאות החנויות. אני מלווה אותו לכיוון הרחוב. "אקנה וודקה", הוא אומר ומשפיל את עייניו.

כשהוא פוסע לתוך החנות קופצות שתי הקופאיות על רגליהן כאילו היו מתורגלות למצבים מהסוג הזה. "מה אתה עושה פה?", הן יורות לעברו, "יש לך כסף?". "כן", הוא עונה בגאווה, "אני איתה". הקופאית נועצת בי מבט ואני מאשרת את דבריו. היא חושבת לרגע ואז מבחינה בפחית הדיאט קולה שבידי "טוב", היא פולטת, "רק אל תשכחי לשלם על הפחית". אני מסבירה לה שקניתי אותה מוקדם יותר, אך היא רק מנענעת בראשה בחוסר אמון ומגלגלת את עייניה לעבר הקופאית השנייה.

איגור יוצא מהחנות כשבידו שקיות עם בקבוק וודקה "אלכסנדר", פיתות, נקניק, מלפפונים חמוצים ולא שוכח להצטייד בחינמון "ישראל פוסט" שהונח בקופה. סך כל הקנייה: תשעים ותשעה שקלים וחצי. "את לא מבינה מה זה עושה לי בלב שאת מתייחסת אליי כך", הוא אומר בחיוך. "אני רוצה שתביני שאני לא טיפש. אני גם לא נוגע בסיגריות או בסמים. זאת פשוט מחלת ההתמכרות שלי".

למה אתה שותה? לא חבל?

"עכשיו נהיית גם פסיכולוגית?", הוא מתבדח ומרים גבה. זה כנראה הזמן להניח לו לנפשו. איגור מניח את ידיו על ליבו ומשתהה מספר שניות. לבסוף הוא מנשק את ידי, מצמיד את כפותיו זו לזו כשהוא ממלמל תפילה ונפרד לשלום. בערב אותו היום מתבצעת בחנות ה-am pm עסקה נוספת באמצעות הכרטיס. סכום העסקה: 54 שקלים ו-90 אגורות. מחירו המדוייק של בקבוק וודקה "אלכסנדר".


החיים שהתמוטטו 

Source: 500px.com via Akshiegra on Pinterest                                                                                  

אני ממשיכה ללכת ברחוב אלנבי לכיוון הים. עדי שוויקי, גבר צנום בן 47, עומד כשגבו מכופף וקרטון עם מטבעות לרגליו. "אני רעב", הוא קורא. "אין לי מזומן", אני מסבירה, "אבל אוכל להשאיל לך כרטיס אשראי אם תבטיח שאוכל לסמוך עלייך.". "בטח", הוא עונה ומנסה לברר אם הבין נכון, "אבל מה ניתן לעשות בכרטיס? אפשר לאכול במסעדה?", עייניו נפערות.

כעבור שעה אנחנו נפגשים בשנית. הפעם מונחת לצידו חצי מנת שווארמה. "את החצי השני אני משאיר לאחר-כך", הוא מסביר.

שוויקי הוא אסיר משוחרר שנולד לאם יהודיה ולאב מוסלמי. פעם, מזמן, היה נשוי באושר והתפרנס כמתופף בהרכב שהופיע בבתי מלון. כל זה נגמר כשנכנסו הסמים לחייו. שוויקי פגש באישה אחרת באחת מהופעותיו והכניס אותה להריון.כשביקשה שישאר עימה, הוא היכה אותה וגרם לה להפיל. שלוש שנים ריצה שוויקי בכלא, ולטענתו נשיא המדינה העניק לו חנינה בשנה הרביעית לאחר שאשתו ושני בניו נספו בדליקה שפרצה בביתם בשכונת התקווה. "מאז השריפה אני ישן פה", הוא מספר. היום, לטענתו, הוא כבר נקי מסמים.

כשאני מבקשת את הכרטיס בחזרה הוא טוען שמוכר השווארמה חשב שגנב את הכרטיס וביקש שיוציא כסף מזומן במקום. כשהכניס את הכרטיס לכספומט, הכרטיס נבלע, הוא מתנצל. מוכר השוארמה מצידו, שלל את גירסתו של שוויקי. רק בשבוע שעבר, לדבריו, ניסה האסיר המשוחרר לגנוב כסף מקופת המסעדה. הכרטיס,  אגב, אכן נבלע בסניף הבנק הקרוב. שוויקי ביצע עיסקה בסך 48 שקלים בלבד.

את כרטיס האשראי הבא אני מגישה לאהרון (54) השוכב שרוע על קרטון בפינת הרחובות שנקין והמלך ג'ורג'. הוא כורך את רגליו בתחבושות ומבקש נדבות מהעוברים והשבים. אני מתיישבת לצידו ושואלת למה הוא זקוק. "אני חולה בסכרת", הוא מסביר וחושף בפני את הכיבים הקשים לכל אורך רגליו. לפני כמה שנים עבר ניתוח לא מוצלח באיכילוב. מצבו בעקבות הניתוח רק החמיר, לטענתו. ורידים ברגליו מתפוצצים ועליו ליטול אנטיביוטיקה באופן קבוע.

אני חוזרת על ההסבר הקבוע: אין לי כסף מזומן אך אוכל להציע את כרטיס האשראי. "מה פתאום?" הוא מגיב בבהלה, "לא אקח על עצמי אחריות כזאת".

בחור צעיר שעובר ומניח כוס קולה לצד אהרון קוטע את דבריו. הוא מיד מזדעק. "את מבינה? נשאר לו שלוק אחד של שתייה אז הוא מניח את הכוס לידי, כאילו הייתי פח זבל". דוגמאות לזלזול מסוג זה שמפגינים כלפיו עוברי האורח לא חסרות. "לפני כמה שבועות עבר לידי בחור שניסה להרשים את הבחורה שהייתה לצידו.", הוא נזכר בכעס, "הוא הוציא שטר של 50 שקלים מהכיס, אך בשנייה לפני שהניח את השטר, הכניס אותו לכיס והניח במקומו מטבע של עשר אגורות.

לאחר שיחתנו הקצרה אהרון מסביר שלא באמת מתחשק לו לקום בשעות הבוקר מהפינה הקבועה ושממילא יקח זמן עד שייגש לקופת-החולים. אנחנו מסכמים להפגש ביום למחרת באותו המקום ובאותה השעה כדי שיחזיר את הכרטיס, אך בשעה הייעודה אהרון לא מופיע.

הוא מבצע שלוש עיסקאות בכרטיס. הראשונה, בסך 113 שקלים, מתבצעת ביום קבלת הכרטיס בחנות מזון באלנבי. רכישות נוספות, בסך 102 שקלים מתבצעות בדוכן מזון נוסף ובמיני-מרקט בקרבת מקום. 


"כל עזרה תבורך"

Source: google.com via Stessa on Pinterest                                             

רונית (40), יושבת בכל בוקר בפינה הקבועה שלה, במפגש שבין הרחובות אלנבי ושנקין. היא לא פונה אל עוברים והשבים בבקשה לנדבות, אלא רק יושבת כשראשה מורכן ולרגליה שלט "אני אמא ל-3 ילדים קטנים. מבקשת את עזרתכם. כל עזרה מצדכם תבורך".

היא אינה חסרת בית. רונית ושלושת ילדיה מתגוררים בדרום העיר. "כשהתיישבתי פה בפעם הראשונה לפני כשנה, כל מה שרציתי שיקרה הוא שהאדמה תפער את פייה ותבלע אותי", היא מספרת.  "לא ידעתי איך בכלל אמורים לקבץ נדבות. ניגשתי לאנשים אחרים שישבו באזור והם הסבירו לי שכדאי לי להכין קרטון ולמצוא פינה".

רונית מספרת שנולדה למשפחה טובה בצפון הארץ לאב מהנדס בתעשייה האווירית ולאם ארכיטקטית שעזבה את עבודתה כדי לפתוח מעון לילדים, אך מעולם לא הצליחה להסתדר עם הוריה.

בגיל העשרה החליטה לעזוב את הבית והחלה לדלג מפנימייה אחת לאחרת, עד שלבסוף השתכנה במוסד לנערות במצוקה, שם חייתה עד גיל שמונה עשרה והייתה בין הנערות היחידות במקום שלא סבלו מהתמכרות כלשהי. כיום היא מגדלת שני בנים, בני 5 ו-7. הבן הבכור, בן 20 ומשרת כעת בצבא.

להערותיהם של העוברים והשבים, אומרת רונית, היא כבר הסתגלה. "אנשים צועקים לעברי משפטים כמו: 'לכי לעבוד' או 'לסיגריה יש לך כסף?', היא מספרת. התרגלתי כבר למבטים ואפילו לכך שמצלמים אותי. כרגע הדבר החשוב לי ביותר הוא שיהיה לי מספיק כסף כדי לספק אוכל ומצרכים ליילדי".

כשאני מבקשת לשוחח עימה בצד, רונית מסבירה שאצטרך לקבוע מועד אחר. "לא אוכל להרשות לעצמי לעשות את זה על חשבון שעות העבודה", היא משיבה בענייניות. בכל בוקר היא עומדת כאן מ-10:00 בבוקר ועד 15:00, אז עליה לאסוף את ילדיה מהגן.

למראה כרטיס האשראי רונית מתרככת. "הפתעת אותי", אומרת ומיד מתחילה לתכנן ולחשוב כיצד לנצל את מאתיים וחמישים השקלים בצורה הטובה ביותר. אנחנו קובעות להפגש באותה פינת רחוב וכעבור שעה וחצי היא חוזרת כשבידייה שתי שקיות של סופר פארם מלאות במגבונים לחים, בסבוני רחצה, בדאורדורנטים ובצבע לשיער. "קניתי מספר דברים שאני לא יכולה להרשות לעצמי בחיי היומיום", היא מראה לי את השקיות בהתרגשות ומודה על הנדיבות. רק אז אני מספרת לה שמדובר בכתבה. "העלת בדעתך שלא אחזיר את הכרטיס?", היא שואלת ומבהירה שלעולם לא תפר את הערכים עליהם גדלה. "אני לא אלכוהליסטית ולא נרקומנית", היא מדגישה. "אני בסך-הכל אישה שלא מצאה דרך אחרת".

רונית ביצעה שתי עיסקאות נפרדות בסופר-פארם בסכום כולל של 148 שקלים.


חצי יום עבודה

חמשת כרטיסי האשראי חולקו. המשימה, לכאורה הושלמה, ואני מתחילה להתרחק מן האזור.

אני רואה מאחורי את איגור מתיישב על הספסל, בקבוק וודקה בידו האחת והספר של פארסונס בידו השנייה. עדי קורץ לי מרחוק ומברך את העוברים והשבים בברכת חג שמח. רונית מקצרת את יום עבודתה ומתחילה לצעוד עם השקיות לכיוון הגן של בנה.

אילו הייתי משוחחת איתם בלי להעניק להם את כרטיסי האשראי, אני תוהה, התגובות שלהם היו משתנות? נראה לי שלא, אני מחליטה. נדמה לי שגם אז הם היו מרוויחים מהיום הזה. בדיוק כמוני.